היום יום הולדת

הנה עוד שנה עברה, הגעתי סוף סוף לגיל 17.

אני רואה חיסרון נורא גדול בכל הקטע הזה של ימי הולדת. יום הולדת זה יום שיש לחגוג בו את מספר השנים אותו אנו חיים, אבל החגיגה הזאת לא תמיד כזאת מועילה הרבה פעמים.

ימי הולדת מפתחים ציפיות חזקות מאוד לגבי חגיגת יום ההולדת, ומביאים לפעמים לכך שאותו בן אדם מתבאס על יום ההולדת שלו, כי הוא לא באמת חגג באותו יום, בתאריך שבו הוא נולד, וזה לפעמים קצת מתסכל אפילו לשבת בבית כל היום בחוסר מעש מוחלט ביום ההולדת, אפילו אם אתה חוגג בשבוע הבא. זה פשוט לא מרגיש אותו הדבר.

אז מה התוכניות שלי ליום ההולדת? ובכן, מחר בבוקר אנחנו נוסעים מטעם בית הספר למקום כלשהו בו ידברו איתנו על השואה וכל מה שסביבה. זה מן "תגמול" למי שלא טס לפולין. אה, טוב שהזכרתי את זה, כל האנשים מהשכבה שלי שאני הכי אוהב נמצאים כרגע בפולין ולא יהיו ביום ההולדת שלי. יכול להיות שאני קטנוני, פסימי, ואולי אפילו סתם מזיין את השכל, אבל אני חושש שהמצב רוח שלי ירד פלאים מחר ושאני ארגיש רע עם עצמי כל היום.

אגב, עוד דוגמא לקטע מבאס בימי הולדת. נניח וחבר שלך קבע שכולם ב-11 בפלמחים, חוגגים לו יום הולדת, יהיה שתיה, סיגריות, מוזיקה וכו'. ובכל זאת, לא הלך. היה חרא ערב. בדרך כלל כשיציאות לא הולכות משהו אומרים: "טוב נו, בקטנה, מי בא לחזור הביתה?" והכל נגמר בסבבה. אז היה ערב לא משהו, בסדר נו, מה כבר קרה, הרי זה בסך הכל עוד בילוי שלא הלך משהו. אבל. ברגע שהבילוי הזה הוא ביום ההולדת שלך (ולא משנה איזה בילוי), והוא לא מסתדר טוב, זה מתסכל, מדכא, ומוריד את החשק להיות בחוץ בכלל - אפילו מעלה את החשק לוותר על יום ההולדת. וכל זה רק בגלל שאתה לא נהנה בחודש וביום בו נולדת. מצד אחד כולם מכירים את המצב הזה מהתנסות שלהם או מחברים, וזה נשמע נורא לגיטימי והגיוני להתבאס מיום ההולדת אם הבילוי לא יצא כל כך טוב. אבל מצד שני ההיגיון נעלם כשחושבים שוב על זה שמדובר בסה"כ בתאריך. אני צריך לחשוב על זה עוד קצת... אני בעצמי מבולבל כרגע בגלל החשש שלי מיום ההולדת.

אני אסיים את הפוסט הזה פה, לפחות שאני אהיה עירני מחר, זה כבר משהו שיכול לשפר לי את היום.

לילה טוב,
החושב
*הזכויות על התמונה המצורפת לפוסט זה שמורות ל-blindgorgo

סרטים

אתמול צפיתי בסרט "הזודיאק", ממליץ מאוד, סרט מעולה.

חשבו על הסיטואציה הבאה: אתם רואים סרט. לרגע איבדתם ריכוז בסרט, ועכשיו כשחזרתם לצפות בו אתם מתחילים לחשוב: "על מה אני אמור להסתכל? על הכתוביות או על הסרט? על מי מהם הסתכלתי עד עכשיו כשצפיתי בסרטים? מוזר". אני בטוח שהסיטואציה הזאת מוכרת לכולם, ושכולם אוכלים את התסביך הזה כל פעם שהם צופים בסרט.

מדהים לגלות עד כמה הריכוז שלנו מושפע מסרט. כשאנחנו צופים בסרט, כל המחשבות האחרות שלנו נעלמות והמוח שלנו מתרכז רק בסרט, הסרט משתלט עליו. זה מזכיר לי מאוד את זה שלפני כמה שנים ידידה שלי ניסתה ללמד אותי לעשות מדיטציה. היא אמרה לי לשבת ישיבה מזרחית, גב זקוף, לעצום את העיניים ולרוקן את המוח שלי ממחשבות, לא לחשוב על כלום. ישר הרמתי גבה ושאלתי "איך אפשר לרוקן את המוח ממחשבות? לא נראה לי שאני יכול לעשות את זה, זו משימה בלתי אפשרית!". היא אמרה לי לנסות להתרכז במשהו כמו הנשימות שלי. עשיתי כדבריה וזה עבד, המוח שלי התרוקן ממחשבות. יותר נכון, הוא התרוקן מכל המחשבות חוץ מהמחשבות על הנשימה שלי. אבל עם הזמן כבר לא הצלחתי להתרכז בנשימות שלי ובמקום התחלתי להתרכז בדברים קטנים אחרים כמו הרעש של התזוזות הקטנות שלי, או בגירודים הקטנים שפתאום צצו לי ביד. זה מביא אותי למסקנה: קל לנו יותר להתרכז בדבר שקיים כהסחת דעת מאשר בדבר שאנחנו מודעים לזה שאנחנו צריכים להתרכז בו. וזה מוזר, כי בזמן צפיה בסרט הסחות הדעת הופכות לחלק נורא שולי מהריכוז שלנו. סרטים זה פשוט דבר מהפנט.

לדעתי הפוסט הזה היה לא ברור כל כך, וכנראה שגם הפוסטים הבאים יהיו ככה. ובכל זאת עם הזמן אני אנסה להיות כמה שיותר ברור בנקודה אותה אני רוצה להעביר בכתיבה שלי.

לילה טוב,
החושב

פוסט ראשון

ברוכים הבאים לבלוג "מחשבות". זהו הפוסט הראשון שאני מפרסם בבלוג, אף על פי שאני לא כל כך בטוח מה הנושא שלו, וסביר להניח שגם לעולם לא אדע. אמנם החלטתי על המילה מחשבות ככותרת לבלוג שלי, אבל מחשבות זהו נושא מאוד כללי. לכן אני אכתוב בכמה מילים במה יעסוק הבלוג.

בבלוג אני בעצם אכתוב על הכל. ביומיום עוברות בכולנו מחשבות, דעות, תיאוריות ועוד אותם היינו רוצים לשתף עם החברים או המכרים, אך לעולם לא נעז, ולאו דווקא בגלל שאלו מחשבות סודיות, אלא בגלל המבוכה הקטנה שאנחנו יכולים למנוע מעצמנו כל עוד אנחנו שומרים לעצמנו את המחשבות האלה. אני לא אכתוב כאן את הסודות הכי כמוסים שלי או משהו כזה, אלא בכלליות את מה שעובר לי בראש.

בעבר הייתי כותב בישראבלוג, אך מזמן מיציתי את עצמי שלי בקהילה האידיוטית הזאת (סליחה). ההחלטה לעבור לבלוגר הייתה די שרירותית, ויכול להיות שאתחרט עליה - בדיוק את זה אתם תקבעו. אני לא מחפש כאן פופולריות, אבל אני מאוד מקווה לקבל תגובות ודעות על הפוסטים שאני אכתוב. בינינו, אין לי מושג בכלל עד כמה הקהילה הישראלית קיימת באתר הזה ואם בכלל. אני מקווה מאוד שאני לא כותב פה לאוויר...